Vayedaber

Nazir

Daf 20b

בִּשְׂפָתַיִם. לֹא בַּלֵּב. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מוֹצִיא אֶת הַגּוֹמֵר בַּלֵּב. תַּלְמוּד לוֹמַר לְבַטֵּא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר. הַגּוֹמֵר בְּלֵב אֵינוֹ חַייָב עַד שֶׁיּוֹצִיא בִשְׂפָתָיו. וְהָתַנֵּי. כֹּל נְדִיב לֵב. זֶה הַגּוֹמֵר בַּלֵּב. אַתָּה אוֹמֵר. זֶה הַגּוֹמֵר בַּלֵּב. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא הַמּוֹצִיא בִשְׂפָתָיו. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִשְׁמוֹר וְעָשִׂיתָ הֲרֵי מוֹצִא בִשְׂפָתָיו אָמוּר. הָא מַה אֲנִי מְקַייֵם כֹּל נְדִיב לֵב. זֶה הַגּוֹמֵר בַּלֵּב. 20b מָאן דָּמַר שְׁמוּאֵל לְקָרְבַּן.

Traduction

vide

Pnei Moshe non traduit

בשפתים. כתיב לבטא בשפתים ודרשינן ולא בלב כלומר שגמר בלבו להוציא ולא נתכוין שתהא שבועה עד שיוציא בשפתיו ולא הוציא:

יכול שאני מוצא את הגומר בלב. כלומר שגמר בלבו שתהא שבועה אפילו לא יוציא בשפתיו:

ת''ל לבטא. מסיפיה דקרא קדריש דכתיב לכל אשר יבטא ולכל לרבות הוא:

שמואל אמר הגומר בלב. לאו כלום הוא עד שיוציא בשפתיו ממש:

או אינו אלא המוציא בשפתיו. והא דכתיב כל נדיב לב לומר שיהו פיו ולבו שוין:

זה הגומר בלב. אע''פ שלא הוציא בשפתיו וקשיא לשמואל:

מאן דאמר שמואל לקרבן. שאינו חייב קרבן שבועה עד שיוציא בשפתיו אבל לענין נדבה והקדש מודה הוא דמשגמר בלבו חייב דגלי רחמנא כל נדיב לב ולא גמרינן מהתם דחולין מקדשים לא גמרינן:

תַּמָּן תַּנִינָן. הַמְּכַנֵּס מָעוֹת וְאָמַר. הֲרֵי אֵילּי לְשִׁקְלִי. בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים. מוֹתָרָן נְדָבָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים. מוֹתָרָן חוּלִין. שֶׁאָבִיא מֵהֶן שִׁקְלִי. שָׁוִין שֶׁמּוֹתָרָן חוּלִין. אֵילּוּ לְחַטָּאתִי. שָׁוִין שֶׁמּוֹתָרֵיהֶן נְדָבָה. מֵהֶן חַטָּאתִי. שָׁוִין שֶׁמּוֹתָרֵיהֶן חוּלִין. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר. מַה פְלִיגִין. בִּמְכַנֵּס פְּרוֹטְרוֹט. אֲבָל בְּאוֹמֵר. אֵילּוּ. כָּל עַמָּא מוֹדֵיי שֶׁהַמּוֹתָר נְדָבָה. רִבִּי חִזְקִיָּה רִבִּי בֵּיבַי בְשֵׁם רִבִּי לָ‍ֽעְזָר. מַה פְלִיגִין. בִּמְכַנֵּס פְּרוֹטְרוֹט. אֲבָל בְּאוֹמֵר. אֵילּוּ. כָּל עַמָּא מוֹדֵיי שֶׁהַמּוֹתָר חוּלִין. אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה. מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְרִבִּי בֵּיבַי. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן. מַה בֵין שְׁקָלִים לַחַטָּאת. אֶלָּא שֶׁהַשְּׁקָלִים יֵשׁ לָהֶן קִצְבָּה. מָה נָן קַייָמִין. אִם בְּאוֹמֵר. שֶׁאָבִיא מֵהֶן שְׁקָלִים. כָּל עַמָּא מוֹדֵיי שֶׁהַמּוֹתָר נְדָבָה. אִם בְּאוֹמֵר. שֶׁאָבִיא מֵהֶן חַטָּאתִי. כָּל עַמָּא מוֹדֵיי שֶׁהַמּוֹתָר חוּלִין. אֶלָּא כֵּן אֲנָן קַייָמִין בְּאוֹמֵר. אֵילּוּ. שְׁקָלִים עַל יְדֵי שֶׁקִּצְבָּתָן מִן הַתּוֹרָה מוֹתָרָן חוּלִין. חַטָּאת עַל יְדֵי שֶׁאֵין קִצְבָּתָן מִן הַתּוֹרָה מוֹתָרָהּ נְדָבָה. מָה עֲבַד לָהּ רִבִּי יוֹסֵי. פָּתַר לָהּ בִּמְכַנֵּס פְּרוֹטְרוֹט כְּבֵית הִלֵּל.

Traduction

vide

Pnei Moshe non traduit

תמן תנינן. פרק ב' דשקלים:

המכנס מעות. שמכניס מעט מעט ואמר הרי אלו לשקלי וכשבא לחשוב מה שהכניס מוצא שהן יותר על כדי שקלו:

מותרן נדבה. יפלו לנדבה להקריב מהן עולות לקיץ המזבח וב''ש לטעמייהו דאית להו הקדש טעות הקדש:

וב''ה אומרים מותרן חולין. שלא נתכוין להקדיש אלא כדי שקלו:

שאביא מהן שקלי שוין שמותרן חולין. דהוי כאומר בפירוש שלא אקח מהן אלא כדי שקלי והמותר יהו חולין:

אלו לחטאתי. מפרש טעמא לקמן:

מה פליגין. בית שמאי ובית הלל במכנס פרוטרוט כדפרישית שהכניס פרוטה אחר פרוטה ובהא הוא דקאמרי בית הלל שמותרן חולין:

אבל באומר אילו. כלומר שלא הכניסן מעט מעט אלא שהיו מעות מונחין לפניו ואמר אלו לשקלי אפילו בית הלל מודו שמותרן נדבה דלאו הקדש בטעות הוי ונתכוין הוא להקדיש הכל ומה שהוא מותר על השקל יפלו לנדבה:

רבי חזקיה. קאמר משמיה דר' ביבי בשם ר''א דבמכנס פרוטרוט בהא הוא דפליגי ב''ש ואמרי מותרן נדבה וטעמא דכל חד וחד לשקלו חזי והוי כהקדש טעות והוי הקדש לב''ש:

אבל באומר אלו. על המעות המונחין לפניו כ''ע מודיי ואפי' ב''ש שמותרן חולין שהרי יודע הוא שאין להוסיף על השקל ולא נתכוין אלא ליקח מאלו לשקלו ואפילו הקדש בטעות לא מיקרי:

מתני' מסייע לר' ביבי. מתני' דהתם דמייתי לקמיה דמפרש ר''ש הטעם דלא פליגי בחטאת כמו בשקלים:

שהשקלים יש להן קיצבה. דכתיב העשיר לא ירבה וגומר ובודאי לא נתכוין זה אלא כדי שקלו אבל חטאת אין לה קצבה אם ירצה יביא במעה כסף ואם ירצה יביא בדמים מרובין והלכך נתפסו הדמים ומותרן נדבה:

מה אנן קיימין. הא דר''ש ואהיכא קאי לפרושי ההפרש בין שקלים לחטאת אם באומר שאביא מהן שקלים כ''ע מודים שהמותר חולין וכן באומר שאביא מהן חטאת דבהא ל''פ וכלומר דכשאביא מהן ודאי אין חילוק בין שקלים לחטאת כדקתני במתני':

אלא כן אנן קיימין באומר אילו. ועלה מפרש החילוק שבין שקלים לחטאת וקס''ד דכמו בחטאת דאין חילוק באומר אלו בין אם הכניס פרוטרוט ובין היו לפניו ואמר אלו דלעולם מותרה נדבה דזיל בתר טעמא הואיל ואין לה קצבה ובהא כ''ע לא פליגי כן נמי בשקלים הא דמיירי ר''ש וקאמר מותרן חולין באלו מיירי ולכ''ע קאי דאפילו ב''ש מודים בזה והיינו כרבי ביבי:

פתר לה. רבי יוסי במכנס פרוטרוט ואמר אלו וכבית הלל דרבי שמעון טעמא דבית הלל בא לפרש דבהא קאמרי ב''ה בשקלים מותרן חולין הואיל ויש להן קצבה והוי הקדש בטעות משא''כ בחטאת אבל אם היו מונחין לפניו ואמר אלו אפילו לב''ה מותרן נדבה כדאמרן:

הִפְרִישׁ שִׁקְלוֹ. סָבוּר הוּא שֶׁהוּא חַייָב וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ חַייָב. לֹא קָדַשׁ. הִפְרִישׁ שְׁנַיִם. סָבוּר שֶׁחַייָב שְׁנַיִם וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ חַייָב אֶלָּא אַחַת. אוֹתוֹ הַשֵּׁינִי מָה אַתְּ עֲבַד לֵיהּ. סָבַר שֶׁהוּא חַייָב וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ חַייָב. בְּאוֹמֵר. אֵילּוּ. הִפְרִישׁ חַטָּאתוֹ. סָבוּר שֶׁהוּא חַייָב וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ חַייָב. לֹא קָֽדְשָׁה. הִפְרִישׁ שְׁתַּיִם. סָבוּר שֶׁהוּא חַייָב שְׁתַּיִם וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ חַייָב אֶלָּא אַחַת. אוֹתָהּ הַשְּׁנִייָה מָה אַתְּ עֲבַד לָהּ. סָבוּר שֶׁחַייָב וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ חַייָב. אוֹ בְאוֹמֵר. אֵילּוּ.

Traduction

vide

Pnei Moshe non traduit

הפריש שקלו סבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב. שנזכר שכבר נתן שקלו לא קדש דהקדש טעות הוא וכב''ה:

אותו השני מה את עבד ליה סבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב באומר אילו. כלומר למאי מדמינן לה אם לסבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב ולא קדש או לאומר אילו מדמינן לה ולרבי יוסי בעי דקאמר לעיל באומר אילו ואינו מכניס פרוטרוט אפילו לב''ה מותרן נדבה וה''נ כאומר אילו והשני לנדבה ומהו:

נישמעינה מן הדא. ברייתא דתניא בחטאת:

הפריש חטאתו וכו' אותה השניה מה את עבד לה סבור שחייב וכו'. לסבור שחייב ונמצא שאינו חייב מדמינן לה או באומר אילו וה''ג כמו שהוא בשקלים אלא רועה ה''נ אילו לנדבה היאך אתה אומר אילו. כלומר דודאי בחטאת השניה רועה היא דהוי כמפריש שתי חטאות לאחריות דקי''ל אחת קרבה חטאת והשניה תרעה עד שתסתאב ותמכר ויפלו דמיה לנדבה וה''נ אילו לנדבה:

היאך אתה אומר אילו. כלומר דהש''ס מהדר ומדייק על הא דקאמר ה''נ אילו לנדבה דודאי שניהם לנדבה לא אלא אחת מהן לשקלו והשני לנדבה מיבעי ליה. וכולה אליבא דרבי יוסי:

Nazir

Daf 21a

תַּמָּן תַּנִּינָן. הָאוֹמֵר. הֲרֵי עָלַי בַּמַּחֲבַת. 21a וְהֵבִיא בַמַּרְחֶשֶׁת. בַּמַּרְחֶשֶׁת. וְהֵבִיא בַּמַּחֲבַת. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. דְּבֵית שַׁמַּי הִיא. דְּבֵית שַׁמַּי אוֹמְרִים. הֶקְדֵּשׁ טָעוּת הֶקְדֵּשׁ. רִבִּי זְעִירָה בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. וְלָמָּה לֵי נָן פָּ‍ֽתְרִין לָהּ דִּבְרֵי הַכֹּל בְּאוֹמֵר בַּמַּחֲבַת אָמַרְתִּי. אֲבָל אִם אָמַר. הֲרֵי עָלַי בַּמַּחֲבַת. וְחָזַר וְאָמַר. בַּמַּרְחֶשֶׁת. יָצָא. אָתָא רִבִּי חֲנִינָא וְרִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא. רִבִּי יִרְמְיָה בָעֵי. אָמַר. הֲרֵי עָלַי אוֹ בַמַּחֲבַת אוֹ בַמַּרְחֶשֶׁת. וְחָזַר וְאָמַר. בַּמַּחֲבַת. וְחָזַר וְאָמַר. בַּמַּרְחֶשֶׁת. רִבִּי יוּדָה בַּר פָּזִי בְשֵׁם רִבִּי אָחָא רִבִּי חָמָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי. קוֹבְעָן אֲפִילוּ בְפֶה. סָ‍ֽבְרִין מֵימַר. אֲפִילוּ יָמִים טוֹבִים קוֹבְעִין. אֲפִילוּ כֵלִים קוֹבְעִין.

Traduction

⁠— (127)En tête se trouvent deux passages déjà traduits, l'un (Terumot 3, 7), l'autre (Sheqalim 2, 3). On a enseigné ailleurs (128)Mehanoth, 12, 2.: Si quelqu’un s’engage à sacrifier une offrande de farine dans une poêle (Lv 2, 5) et il l’apporte dans un pot profond (ibid. 7), où à l’inverse, confondant la ''poêle'' avec le ''pot'', l’offrande apportée sera consacrée, bien que le devoir de remplir le vœu ne soit pas tenu pour accompli. Selon R. Yossé au nom de R. Simon b. Lakish, cette opinion (d’admettre comme consacré le sujet d’une erreur) doit émaner de l’école de Shammaï, puisqu’aux termes de notre Mishna, ''l’école de Shammaï est d’avis que ce qui a été consacré par erreur est pourtant sacré. Mais, demanda R. Zeira devant R. Yossé, pourquoi ne pas expliquer la dite Mishna conformément à l’avis de tous (même selon l’école de Hillel), en supposant qu’il s’agit de celui qui dit se souvenir avoir dit d’apporter l’offrande de la poêle, et que malgré cela il l’a remise dans un pot pour un autre vœu (voilà pourquoi le devoir reste à accomplir); mais si cet individu s’est engagé d’abord à apporter une offrande de la poêle, puis il s’est repris et a dit vouloir l’offrir dans un pot, le devoir sera tenu pour suffisamment rempli (la dernière expression l’emporte)? En effet, dirent R. Hanina et R. Yossa, au nom de R. Yohanan, la Mishna en question est justifiée selon l’avis de tous. R. Jérémie demanda: quelle est la règle au sujet de celui qui dit s’engager à remettre l’offrande de farine soit dans une poêle, soit dans un pot, puis il y revient et dit que ce sera dans une poêle, ensuite il y renonce et dit finalement que ce sera dans un pot? (Est-ce une renonciation valable en ses conséquences, ou non)? R. Juda b. Pazi répond au nom de R. Aha, ou R. Hama au nom de R. Yossa: la détermination de l’une ou l’autre façon a lieu même verbalement (il suffit, aux termes de la Mishna, d’avoir dit dans quoi on veut l’offrir, pour déterminer l’obligation, même si la remise n’a pas été effectuée); et l’on a cru devoir en conclure qu’en prenant l’engagement d’apporter cette offrande même à l’un des jours de fête, on y est astreint, de même que la remise dans un vase déterminé (p. ex. dans la poêle) implique l’obligation.

Pnei Moshe non traduit

תמן תנינן. פי''ב דמנחות האומר הרי עלי במחבת והביא במרחשת במרחש' והביא במחבת מה שהביא הביא וידי חובתו לא יצא. ובפ''ה דמנחות מפרש מה בין מחבת למרחשת מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין שהשמן עומד במקום אחד ומחבת צפה ואינה עמוקה ומעשיה קשין כדי שלא תשפך לחוץ:

דב''ש היא. דקס''ד טעמא דמתני' דקאמר מה שהביא הביא משום דהקדש טעות הוי הקדש וכב''ש היא:

ולמה לית אנן פתרין דברי הכל באומר במחבת אמרתי. כלומר דהא מצינן לאוקמי ככ''ע ולא תליא כלל בפלוגתייהו דב''ש ודב''ה דהכא טעמא משום דמקיים דבורו הראשון ולאו הקדש טעות. הוי אלא דאמרינן לא לשם נדר חובתו הביאו ונדבה אחרת היא זו:

אבל אם אמר הרי עלי במחבת וחזר ואמר במרחשת יצא. כלומר ולהאי טעמא דוקא במקיים דבורו הראשון והלכך לא יצא דשמא נדבה אחרת היא זו אבל אם חזר מדבריו ואמר הרי עלי במרחשת ידי חובתו נמי יצא דהא חזר בו ומרחשת קבל עליו:

אתא רבי חנינא ורבי יסא. וקאמרי בהדיא משמיה דרבי יוחנן דד''ה היא:

אמר הרי עלי במחבת או במרחשת. דבשעת הנדר לא קבע כלום:

וחזר ואמר במחבת וחזר ואמר במרחשת. מהו מי אמרינן הואיל דבשעת הנדר לא קבע אי זו מהן הלכך לא אזלינן נמי בתר קביעותא דיליה במה שחזר בו אח''כ ואיזו שירצה יביא ויצא י''ח דמה שאמר אחר כך לשתיהן דעתו היה נמי לאחת משתיהן דאדיבוריה קמא סמיך או דילמא בתר קביעותא בתרייתא אזלינן ואותה שאמר באחרונה היא חובתו שחזר בו מהראשונה וקבע עליה הך:

קובען אפילו בפה. דכל זמן שלא הפריש הוי קביעות ויכול לחזור ובמרחשת יצא ידי חובתו שהיא אחרונה כדלעיל:

אפילו ימים טובים קובעין. כל י''ט לפי מה שמביאין ומקריבין מנחות בו ביום הוי קביעות ואם נדר בו ביום צריך להביא כפי מה שהוא וכעין ששנינו שם ביום טוב הראשון של חג מביאין ששים עשרונים ואחד:

אפילו כלים קובעין. כאותה ששנינו התם הרי עלי שני עשרונים להביא בכלי אחד והביא בשני כלים לא יצא:

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source